הקומדיה "לנין באוקטובר" מתרחשת באשדוד. גרישה (אלכסנדר סנדרוביץ'), כבר כמעט ויתר על החלום שלו לפתוח מסעדה, מקום קטן להגיש בו את המנות המיוחדות שלו. ואז דוד עשיר ברוסיה מת ומצווה את כל כספו לאחיינו היחיד והאהוב לצורך פתיחת המסעדה. הבעיה היא שהדוד היה קומוניסט מושבע כל חייו, והתנאי שלו הוא שגם המסעדה תוקדש לערכים הקומוניסטיים. גרישה אדיש לקומוניזם אבל מוכן לקבל את התנאי של הדוד. מה שחשוב כאן הוא להגשים חלום, האידיאולוגיה לא ממש משנה לו. אבל זה כמובן לא כל כך פשוט. אי אפשר לפתוח את המסעדה בלי פסל של לנין ולך תמצא פסל כזה בארץ ישראל. החיפוש אחרי הפסל יוביל את גיבורינו לסדרה של אירועים הזויים ומפגשים עם אנשים הזויים לא פחות. בסופו של דבר הם יצטרכו לבחור בין אמונה אידיאולוגית לקצת אנושיות.

ניזאר (9), נער מזבח מופנם ומנודה חברתית יוצא לסיבוב תחרויות של משחק שבירת "ביצים צבועות" אותם משחקים ילדי הכפר, בחג הפסחא. הביצה של ניזאר היא "משמעה" (רמאות שבה הביצה הופכת קשה מטפטופי נרות פנימה). אף אחד מילדי הכפר לא יודע זאת ותמיד מרחפת סכנה שייתפס. המטרה של ניזאר היא לאסוף כמה שיותר ביצים כדי להקריבם לחברו הטוב ישו, בכנסיית הכפר. ניזאר מצליח לאסוף הרבה ביצים ולזכות ביראת כבוד מצד ילדי הכפר, עד שנתפס, דבר המערער את אמונתו לראשונה בחייו.

אילה, 15, נשמה חופשית, נשלחה השנה לפנימייה דתית-שמרנית לבנות והיא חשה שם כנטע זר. אילה שבה הביתה לחופשת הפסח נחושה בדעתה לשכנע בדעתה את אמה האלמנה, גילה, שהפנימייה לא מתאימה לה והיא רוצה לחזור הביתה. בבית היא מגלה להפתעתה שלגילה יש חבר חדש בשם איתן, והוא כבר הספיק לפתח מערכת יחסים חמימה של אבא-בת עם אחותה הקטנה, תותי. על רקע הניקיונות האובססיביים לקראת החג, מגיעים יחסיהן הטעונים של האם והבת לנקודת רתיחה.

"התפרקות" משלב בתוכו ראליזם ברוטאלי בצילום שחור/לבן יחד עם סיפור אגדה סוריאליסטי אשר חוקר את חדירת האלימות לחברה הישראלית בת זמננו. הסרט צולם בעיר המעורבת - יפו ומתאר את ההתמוטטות הערכית של איש צעיר יהודי במוצאו אל מול המציאות הישראלית.

"2048", היא דרמת מונולוגים, בעלת אופי תיעודי,  בה משתתפים שחקנים ידועים כמו גילה אלמגור, עודד קוטלר, שלמה בר שביט, דורית בר און ואחרים. עלילת הסרט מספרת על בחור צעיר, אשר עם מות סבו, בשנת 2048, מגלה קטעי וידיאו שסבו,  בימאי דוקומנטרי לשעבר, צילם ביום העצמאות השישים של מדינת  ישראל. בעקבות אותם סרטים,  יוצא הצעיר, בעקבות סבו, לראיין "פליטים ישראלים מודרנים" כאשר ישראל בשנת 2048 לא קיימת. הסרט מתייחס למהות הזהות הציונית והיהודית, לשבריריות של הקיום שלנו כאן, כמו גם למחזוריות הקבועה של העם היהודי.

"לחם. עבודה." היא סדרה תיעודית נרחבת, המורכבת מתשעה עשר סרטים קצרים שיצרו תלמידי התואר הראשון והשני בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. בצילו של המשבר הכלכלי העולמי המחריף, עוסקים הסרטים במציאות היומיומית של אנשי עמל המוציאים את לחמם בזיעת אפם.

מתוך התבוננות בחיים שלו ובהתנהלות שכונת שפירא מתגלה תפיסת חיים כל כך שונה ובכל זאת, קרובה.

הסרט מלווה את הגולים בנסיעתם לקנייה ובחיפושיהם אחרי המחנה והמנהרה, ומביא את סיפור גלות אנשי האצ"ל והלח"י באפריקה.

ניסן נתיב, חתן פרס ישראל לתיאטרון, נפטר באפריל 2008, בגיל 86, ללא שארים, שלושה שבועות לפני קבלת הפרס.

בחייהם של 26 ילדים תתרחש השנה תפנית משמעותית - הם עומדים לפגוש את אירנה. כבר למעלה מ 10 שנים שהמורה אירנה מתפקדת כ"מורה למשימות מיוחדות".

אפי בנאי, במאי הסרט, עוזב את שכונת ילדותו כפר שלם, ועוקר לגור במרכז תל אביב. במהלך עזיבתו מתוודע אפי למאבק תושבי הכפר היהודים שהגיעו אליו ב-1948 נגד פינויים מהשכונה לטובת מגדלי דירות נוצצים

בשדה התעופה באתיופיה נוחתת קבוצה מישראל. רוני, טרזן, טקלה, נפתלי ודני. כולם כבר היו שם פעם. ביחד הם יוצאים למסע נוסף, כדי לנסות ולסגור כמה מן השאלות שנותרו פתוחות

במשחטה קטנה בפאתי חולון, שלום נגר התימני בן השבעים וחמש, שוחט לפרנסתו תרנגולות וכבשים. אל המשחטה מתקבצים לקוחות נאמנים, מנהלים דיונים על החיים ולעיתים מזומנות מבקשים משלום כפרה.

השנה היא 1968. נער יליד הארץ מוצא עבודה לקיץ אצל ניצול שואה המתפרנס משדכנות והברחת טובין. משרדו של השדכן ממוקם בירכתי בית-קולנוע מתפורר, המנוהל על ידי שבעה גמדים רומנים שניצלו מתאי הגזים על ידי ד"ר מנגלה הנודע לשמצה. במהלך הקיץ, השדכן המסתורי נוטל עמו את הנער למסע-חניכה אל נבכי מעמקי העיר התחתית של חיפה, שם האהבה לובשת דמויות וצורות מפתיעות וההיסטוריה הופכת למיתולוגיה.

איתן בן ה 31- מתגורר לבדו בירושלים ועובד בלילות בצביעת פסים בכבישים ברחובות העיר. העבודה הסיזיפית והמונוטונית נשזרת ברגעים אסוציאטיביים מחיי היומיום שלו — בין מציאות לדמיון, על הגבול בין זהויות, בין פס לפס בקווים מקווקווים.

פנינה, היתה נערה בת 14 כשבשנת 1943 יצאה מביתה ונעלמה. כעבור 24 שנים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הגיע למשפחתה מכתב ראשון ממנה.