×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
נסיוני

דרך פסיפס מתפורר של זיכרון, אדם מחוסר שינה מוצא עצמו ירוי בחניון בתל אביב לאחר שאיבד את הזיכרון והאקדח שלו. תוך כדי נסיונות להבין את מצבו הנוכחי, בחורה מתעוררת קשורה למחצה במלון בשנחאי. שיחת טלפון מקוטעת בינה לבין אדם זר שנדמה לפרקים גם כמאהב שלה, מתגלגלת לדרמה פסיכולוגית על גבול החלום בשנחאי העתידנית. רן סלוין משלב ז'אנרים של סרטי מתח, פילם נואר ומדע בדיוני בסרטו הארוך הראשון.

שני פועלי מטבח, אפריקאי ופלשתיני, שוטפים כלים ומשוחחים. הם מדברים, כל אחד בשפתו, על שני נושאים קריטיים עבורם - אוכל ודרכון. הדיאלוגים ביניהם גזורים כמות שהם מתוך הטקסט הספרותי של ברכט, ומועמדים בתוך סיטואציה של עבודה סיזיפית וחדגונית במטבח תעשייתי. בשיחות, הם מפליגים אל ביקורתיות חדה ושנונה, שאינה מוצאת פורקן או מקום במציאות שמסביבם.

8 ימים. קצת פחות מסנימטר, אירוע שלוקח ממך משהו לכל החיים אבל נותן הרבה יותר.

צילומי מלחמות ומחזות זמר מצריים משנות ה-50 (בכיכובם של פריד אל-אטרש וסמיה ג'מאל) כך שנרקחו מחדש לכדי קליפ אפי שבו הקרב אינו מלווה עוד בהלמות תופים, אלא התופת עצמה, על רעמי הפגזים והדי הפיצוצים שלה, היא-היא הקצב.

יותר מ-4 שנים נדרשו כדי להפיק את "ציון". הסרט עובר כחוט השני בנופים שונים ומגוונים:
הנגב (אופקים)
גיא בן הינום בירושלים, עמק הבכא
תקוע, מבצרו של המלך הורדוס (יהודה-שומרון)
מוזיאון הלובר, אולמות Denon ו-Richelieu (פריס)
סרטו של יוסף ג'וזף דדון מפגיש דמויות בינלאומיות מוכרות סביב ציון.
רונית אלקבץ, שחקנית, תסריטאית ובמאית, המתגוררת על הקו בין תל-אביב לפריס ("עלילה", "אור", "לקחת לך אישה") לובשת את תלבושותיו של כריסטיאן לקרואה, המושפע מאוד בעבודתו מעולם התיאטרון. יצירותיו המפוארות של לקרואה הן אל-זמניות, ותואמות באופן מושלם את עליית הדמות ואת מסע התלאות שלה עד לגלריות של מוזיאון הלובר.
מבטו של יוסף ג'וזף דדון משנה את ציון בהתאם למיקומים הגיאוגרפיים בהם הוא נמצא, והמודל המשמש אותו לצורך כך הוא חייו שלו, שהתאפיינו בתנודות בין היסוס לוודאות. בסופו של דבר הוא מציג בפנינו דיוקן אוניברסלי, שבו יכול כל אדם לגלות את בבואתו-הוא. יוסף ז'וזף דדון הוא הבמאי הישראלי הראשון שצילם והציג סרט במוזאון הלובר, פריס.

בעולם שבו למעלה יכול להיות למטה וצד הופך לצד שני בהבהוב של רגע, דמות קטנה מסתובבת בין הצללים בחפשה אחר האור.

"נפרדנו כל כך" הוא  הפרק שביעי מתוך סדרת יומני הקולנוע הדוקו-ניסיונית "טלנובלה של קולנוען בהקפאה", סדרה העוסקת בקולנוען צעיר המנסה בכל מאודו להשתלב בתעשיית סרטים אך נדחה פעם אחר פעם מכל גוף או מוסד הממן ותומך ביצירה קולנועית.
בפרק השביעי, שהוא האחרון והסוגר את הסדרה, נוסע הגיבור לחפש את ייעודו במדינה זרה -  גרמניה. אחרי מסע של פרידות מהאהובה, מהמשפחה, מהמדינה, הוא נוכח לגלות שהוא הרחיק לכת כדי להיפרד גם מעצמו ולהיוולד מחדש, בוגר מחושב וסובלני כדי להיות סופסוף קולנוען.

המרכיב העיקרי בסרט ללא שקט הוא פס הקול. במהלך חמש השנים שבהן עבד שוקה גלוטמן על סרטו, הוא צילם ברחבי הארץ, ויצר קולאז' קולנועי חושי ודינמי של קולות ושל דימויים.
לדברי גלוטמן, הסרט הוא מעין שיר פרידה מהשקט הבראשיתי שאבד בעולמנו המתועש. עולם שבו קולות מלאכותיים מתגברים והולכים ומאיימים להאפיל על חיינו, בדומה לאופן שבו חשכת הלילה מוצפת בשיטפון אורות. עריכת הסרט יוצרת הנגדה ביקורתית בין הדימויים לצלילים הטבעיים והמלאכותיים המלווים אותם. הסרט מעלה שאלות בנוגע ליחסי הכוחות הפועלים בין הפרט והחברה לבין הטבע והסביבה. האם אובדן השקט משמעו גם אובדן השקט הפנימי? האם ניתן להחזיר את השקט? האם מישהו רוצה בכך או שהרעש אינו אלא צעד נוסף באבולוציה האנושית? הסרט ופס הקול שלו מדגישים את הצורך הגובר ברגעי שקט שאבדו מאתנו בהמולת היומיום.

היום הוא יום הזיכרון.
באמצע המדבר מנסים שני מודדים למתוח את הקו עליו תיבנה גדר ההפרדה.

הסרט נושא את קולות הילדים שאינם ושל האמהות המקוננות, דרך שיריה ויצירתה של האמנית רות דורית יעקובי המכילה את קולותיהם בקרבה ומשמשת להם לפה.
הסרט חושף עולם נסתר של נשמות וקולות, מקומות ומסעות מטאפיזיים דרך מצבי תודעה של הקשבה לקולות הדוברים בה, בשילוב שירים הצופנים בתוכם את סיפור הסרט המוקראים מפי אביה ואמה של האמנית.
זהו מסע ארוך מארץ המתים והשכחה, מהשריפה והאפר ועד להחייאה וללידה מחדש של הנשמות הבוכות והמדממות לחיים חדשים בתוכנו.
הסרט הוא חלק שני בטרילוגיה של שלושה דורות- סבא, האישה של אלף הקולות, מלכה.

עמוד 3 מתוך 4