תעודה

שיר אהבה סטנדרטי הוא ביוגרפיה מוזיקאלית המספרת את סיפורו של איינשטיין שקולו היה עוגן משמעותי במקום הזה, וסיפורו הוא גם סיפורה של ישראל, העיר תל אביב ואנשיה, של המלחמות ושל ערימות של חברה על הדשא, שנוסעים לאט ומתפוררים בקלות, לוקחים ללב אבל גם כאלה שיש בהם הרבה אהבה.
לאורך חמישים שנות פעילותו ובשלושים האלבומים שהוציא, היה אריק איינשטיין איש של שיתופי פעולה. הוא גילה מוסיקאים צעירים, אימץ אותם, יצר איתם מהפכות מוזיקאליות ואף דחף אותם לקריירות מפוארות. הסיפור התחיל כמעט תמיד באותה הדרך: מוזיקאי צעיר, לעתים ידוע במידת מה ולעתים אלמוני, מקבל בוקר אחד שיחת טלפון מגדול זמרי ישראל ובה ההצעה: "בוא נכתוב קצת מוזיקה ביחד".

הסדרה המקיפה ביותר שנעשתה על קהילת הטרנסג'נדריות בישראל
שיחת בנות" מביאה אל המסך צילום אותנטי של עשר ארוחות ערב ביתיות, שנערכו ברחבי הארץ. כל ארוחה צולמה בבית אחר, במקום אחר בארץ, ובכולן המארחת היא אישה טראנסג׳נדרית, שהזמינה נשים שונות אל ביתה להתארח. רובן הגדול טרנסיות בעצמן. הנשים אירחו בבתיהן הפרטיים, לארוחות ערב שצולמו עם נוכחות של מינימום אנשי צוות. במצלמה אחת, כמעט ללא תוספת תאורה.
אין בסדרה "טסטות", ראיונות מאחורי הקלעים או הוראות בימוי. הסדרה מתעדת את השיחות כפי שהתקיימו. מה שמתקבל הוא שיח חדיש, מעניין ובלתי מתחסד של נשים עם נשים על נשים שבו מתערבבים ללא פילטר אהבה, בדידות, יחסים, כסף, מין, סמים, זנות, גברים, נשים, זין, כוס, כח, משפחות, הורים, ילדים, בתי חולים, ישראל, פוליטיקה ומה לא. "שיחת בנות" מציגה פסיפס אנושי מרתק של נשים חזקות, מעניינות וחכמות, שמגיעות מכל קצוות החברה הישראלית. מפסגת ההיי טק והאקדמיה ועד עובדות תעשיית המין. הפגישות ביניהן מנתצות את הסטיגמות המקובלות על החברה הטרנסית ונותנות לקהילה אפשרות להציג את עצמה באור חדש, כפי שהיא, במילים שלה

בתחילת 2017 יצאה אל הפועל הריסתה של כיכר צינה דיזנגוף. הכיכר הייתה אחד מסמליה האיקוניים של תל אביב ועם השנים הפכה לביתם של בודדים ואנשי שולים החיים בסביבתה. "צינה: סימפוניה של געגועים" מביא את סיפורם של אותם אנשים המתמגנטים אל הכיכר ומעבירים בה את ימיהם. בפרויקט דוקומנטרי במציאות מדומה (VR) הם מדברים על חייהם, על הכיכר, ועל תחושות אובדן, אהבה ואכזבה אשר מביאות אותם לחלוק את אותה בדידות משותפת יום אחר יום. הפרויקט מזמין את הצופה ללכת פיזית בעולם הכיכר הווירטואלי, המשלב אלמנטים של פנטזיה ואנימציה, תוך כדי חוויית הכיכר בשעות השונות של היום.

מסע הרפתקאות אל תוך ההוויה והאמנות של ספרות הילדים העברית והשפעתה על ילדים, מבוגרים ומה שביניהם. זו סידרה על ילדות ישראלית, על חינוך בחרוזים, על התבגרות מאויירת.
במרכז הסידרה נמצא הרגע הטעון שבו הורים מקריאים לילדיהם סיפור ובאמצעותו מעניקים להם תשתית של שפה, ערכים ואתסטיקה. את הרגע הזה משחזרים בסידרה בכירי היוצרות והיוצרים לילדים, שמדברים על וקוראים מתוך היצירות שלהם ומתוך היצירות שקראו להם בילדותם, חורזים שוב את חרוזיהן ופוגשים שוב את איוריהן.
חמשת פרקי הסידרה - שפה, מקום, משפחה, חברה, לילה (ופחדיו) - עוקבים אחרי שלבי היכרותו של הילד עם העולם, אבל גם אחרי שלבי התפתחותה של הזהות הישראלית, שלספרות הילדים יש חלק מכריע בעיצובה – עיצוב השפה, עיצוב המקום, החברה ואפילו עיצובם של הפחדים.

האם הוא היה גאון שהקדים את זמנו במאה שנים ושחרר את האנושות מכבלי הפוריטניות, הדת והצביעות? או שהוא היה נוכל ערמומי ותאב-בצע שגנב מחקרים מקולגות וזיהם את ערכי המוסר האנושי? למרות שהוא הלך לעולמו בשנת 1939 הוא עדיין נחשב ל'יותר חי מאשר מת'. אוהדיו ומבקריו דנים בו כאילו הוא עדיין איתנו. הקלקה על שמו בגוגל מניבה כמות החזרות בערך כמו 'אובמה' וכמעט פי שניים יותר מאשר 'קרל מרקס'. מבלי שנהיה מודעים לכך הוא נוכח בכל אורחות חיינו ובכל אשר נפנה.
אז קבלו אותו... זיגמונד פרויד!
עשרות מרואיינים מחמש מדינות ובארבע שפות ולידם מאיירים ומנפישים, אנשי אקדמיה ומומחים לפרויד, פרופסורים וקומיקאים, פילוסופים ואמנים, כולם מציגים עמדות שונות, בעד ונגד, פרויד. הן האדם והן משנתו.

מוחי (מוחמד), נולד בעזה עם תסמונת מסכנת חיים והובהל בינקותו לטיפול בישראל כשהוא מלווה על יד סבו בלבד. מזה שבע שנים מתגורר מוחי בבית החולים תל השומר, ואינו יכול לשוב למשפחתו. מוחי מטופל ע"י יהודים וערבים המתעלים מעל הזהות, הדת והסכסוך המחלק את עולמו. בעוד שאביו של מוחי דורש את חזרת בנו לעזה, הסב ונכדו עומדים בפני החלטות הרות גורל.

בשנת 2011, דפני ליף בת ה-25 עוברת לגור באוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב במחאה על מצב הדיור. האקט הסימבולי האישי הופך לתנועת מחאה ציבורית אדירה, שמטלטלת את עולמה של דפני מהיסוד. הסרט מציג תיעוד אינטימי של דפני במהלך המחאה, כפי שנקלט במצלמתו של כתב ערוץ 10 יונתן פיחוטקה, בשילוב עם שידורי חדשות, חומרי יוטיוב וסרטונים שצילמה דפני בטלפון הנייד שלה. בעזרת כל אלה דפני מרכיבה מחדש את הזיכרון שלה, עושה עם עצמה חשבון נפש על חלקה באירועי קיץ 2011 ומציגה את נקודת מבטה הקולנועית על החלום ושברו. זהו סיפור ההתבגרות של אישה צעירה ונאיבית, שלא מוכנה לוותר על זכותה לחלום.

תיעוד אינטימי ונדיר המתפרש לאורכן של שלוש השנים האחרונות בחייה של השחקנית רוזינה קמבוס ז"ל. סיפור חייה המורכבים של אישה חזקה שהייתה דיווה גדולה ברומניה הקומוניסטית והפכה לאחת השחקניות המוערכות בתיאטרון הישראלי. בקרב האחרון לחייה, כשמחלתה גוזרת עליה בדידות ומרחיקה אותה מתשוקתה הגדולה – הבמה, היא לא מוותרת, מגשימה חלומות ומגיעה לשיאים חדשים בחייה.

ירוסלם היא סדרה היסטורית, אפית, רחבת יריעה, המשלבת תוכן עיתונאי תחקירי עם סיפורים אנושיים. חמשת הפרקים של הסדרה מביאים אל המסך את סיפור השיבה של בני 'ביתא ישראל' אל חיק התפוצה היהודית, מסע דרמטי, רב תהפוכות ועלילות שנפרס על פני כמעט כל המאה ה-20, עוד דף מפואר בהיסטוריה היהודית והישראלית. אירוע מכונן בעל ממדים תנ"כיים.
סיפור "יציאת אתיופיה" הוא סיפורה של כמיהה דתית יוקדת לירוסלם שחוטי זהב קשורים בה, ירוסלם שהייתה לירושלים, בירת מדינת ישראל. אלו מעשי גבורה, מעוררי השתאות, של קהילה ויחידים, פעילות חשאית נועזת שבה שיתפו פעולה לוחמי 'המוסד' ויחידות העילית של צה"ל לצד בני הקהילה, שיתופי פעולה והסכמים מדיניים סודיים שאפשרו בין השאר את "מבצע שלמה", המבצע שחתם את "יציאת אתיופיה"..

בשלושים השנים שעברו מאז שזוהר ארגוב נמצא מת בתא מעצר בגיל 32 הוא הפך למיתוס, אייקון ישראלי, אולי הגדול מכולם. הסדרה מספרת את חייו של זוהר מעבר למיתוס - זוהר האדם. מי שהיו הכי קרובים אליו , משפחה, חברים, שותפים לדרך, חושפים את העוני שבו גדל בשיכון המזרח, את הכישרון, הטרגדיות המשפחתיות. הדרך אל ההצלחה והאבדון , היחסים שלו עם האמא שסמנה אותו כ ״אחד״ , המיועד , האהוב , היחסים עם האבא הזמר האלכוהוליסט, עם התקשורת , עם החוק והמדינה. שלושת הפרקים של הסדרה מספרים מהמקורות הכי קרובים לזוהר את האמת המסחררת, הקשה של זמר ענק שהפנט מאות אלפים כשהתקשורת עוד סירבה להכיר בקיום שלו . כשלשיר בסלסול גרוני נחשב לתרבות נחותה , זה מסע מהמקומות הכי נמוכים אל הגבוהים ביותר ובחזרה למטה בחיים הקצרים, הכואבים של זוהר והמורשת שהשאיר אחריו במשפחה שלעולם לא נרפאה, בעולם המוזיקה ובחברה הישראלית שלושים שנה אחרי מותו.