תעודה

לראשונה בישראל נפתח בית ספר משותף לערבים ויהודי בתוך ישוב ערבי ,,בואדי ערה". הסדרה "גשר על הואדי" עוקבת אחרי השנה הראשונה בבית ספר דו-לשוני וד-לאומי בו לומדים כמאה תלמידים מגן חובה ןכיתות א', ב',ו-ג'. הסדרה חושפת את הקשיים הלבטים הפחדים והתקוות של ההורים והילדים, אשר מנסים למצוא משמעות חדשה למושג דו-קיום ומגלים עד כמה הוא מסובך.

הסרט "גולה סנגם- פרח האבן" עוקב במשך שש שנים אחר חיי הזוגיות של אילנית ונעימה, שתי קשישות פרסיות משכונת התקווה. אילנית נשואה במשך 30 שנה, נעימה 50 שנה. לאילנית יש בעל מכה וזוגיות מדכאת, לנעימה יש זוגיות טובה והיא מוקפת בהמון נכדים ונינים. בגיל 70, לאחר שנים שבהן אילנית ונעימה מילאו רק את רצונם של הבעלים והמשפחה הן מנסות למצוא מקום לרצונות ולחלומות שלהן. שרית, במאית הסרט, רווקה בת 30 ממוצא פרסי, מחפשת בעברן של נעימה ואילנית תשובות לגבי העתיד הזוגי שלה. הסרט מעלה שאלות לגבי נשיות, אהבה, זוגיות, ויתור, חלומות וכוח.

בסרט משולבים ראיונות עם ילדי "בית אהבה", שכבר אינם ילדים, סרטי ארכיון נדירים ומונולוגים המשוחקים על ידי השחקנית הגרמניה נעמי קראוס, בין חדריו של "בית אהבה" שעד היום עומד על תילו, ריק ושומם, בברליןזהו סרט על זיכרון, על תקווה ועל אשה אחת קטנה בעלת חזון, אשר קראה את המציאות בברלין של שנת 1933 בניגוד לכל הסובבים אותה. אבל, בעיקר, זהו סרט על האהבה שהיתה תמיד התמצית של הבית ברחוב אוגוסט 14-16 שבברלין. "בית אהבה" הוא סיפורה הלא ידוע של הדודה רבא שלי באטה ברגר ושל בית הילדים "אהבה" אותו היא ניהלה בברלין בשנים 1922-1935. זהו סיפור על אומץ לבה ותעוזתה להציל בתחילת שנות ה-30 את "ילדיה" מגרמניה הנאצית. ב-1933 כותבת באטה "לילדים יהודים בגרמניה אין עתיד" ומתחילה במבצע יוצא דופן להעביר את כל ילדי בית האהבה ל"בית אהבה" חדש, אותו הקימה עבורם במפרץ חיפה.

"בובות נייר" עוקב אחר חייהם של שישה עובדים זרים מהפיליפינים, אשר עובדים למחייתם כמטפלים סיעודיים בקשישים בבני ברק. במקביל הם חברים בלהקת דראג- קווינז בשם Paper Dolls, ומופיעים בחופש היחסי של תל אביב הקוסמופוליטית. למרות הכאוס הישראלי, בו מתחרים זה בזה הפחד הקיומי נוכח הפיגועים והפחד ממשטרת ההגירה שרודפת אחריהם, מצליחים חברי הלהקה לממש עצמם, ליצור מערכות יחסים קרובות ואישיות עם מעבידיהם ורואים בישראל מקום פתוח, בו הם זוכים לחירות חברתית ותרבותית.

אשכנז הוא שיטוט קולנועי במחוזות האשכנזיוּת בישראל. אשכנזים, על פי רוב, לא מתייחסים לעצמם במונחים עדתיים — "כולנו ישראלים", לא? — היידיש הוחלפה בעברית, הדת בחילוניוּת, הגלות בריבונוּת, השטעטל בקיבוץ, הנרדפוּת בכיבוש, החיוורון בשיזפון, ותלתלים כהים הפכו בשמש לבהירים (הודות גם למי החמצן). הסרט מתבונן באשכנזיוּת באמצעות ראיונות עם אנשים ברחוב ושיחות עם מבקרי תרבות ומתעד גילויים שונים של "אשכנז" במרחב הישראלי

הסרט מייצר פסיפס חברתי-תרבותי מגוון, אשר כולל את מגוון השפעות האינתיפאדה על התרבות והאמנות בתל-אביב, ובוחן כיצד הפכה המציאות הכל-כך קשה שחווינו בארבע השנים הללו לקאלט.12 אמנים, מתחומי האמנות השונים, נבחרו לקחת חלק בסרט אינתיפאדה קאלט. הסרט נע על הציר שבין עולם היוצרים השונים לבין המצב, ועוקב אחר השינויים ביצירותיהם בין השנים 2001-2005. הסרט בודק אם וכיצד מושפעת היצירה מאינתיפאדת אל-אקצא, כאשר כל דמות מייצגת, בדרכה היצירתית, התמודדות עם פן אחר של המצב.פיצ''ר דוקומנטרי אנרגטי, הזוי ומעוצב, המפגיש את הצופים עם דמויות ואירועי מפתח בתרבות הישראלית, שיש להם נגיעה לישות המכונה ''המצב''.

סיפורה של אם ישראלית ללא קשר לפוליטיקה שבנה מחליט להיות סרבן שירות. האם מנסה להבין את עולמו הפנימי של בנה ואת מניעיו. היא עוקבת אחריו ואחרי חבריו, נוכחת במשפט הצבאי הנערך להם, ויוצרת קבוצת תמיכה עם ההורים של הסרבנים האחרים. הסרט מתרכז בחוויותיה של האם, ודרכה בקבוצה של ישראלים המוצאים עצמם נלחמים בחזית שנכפתה עליהם ושואלים את עצמם שאלות לגבי הסרבנות ומניעיה.

סיפורה של אם ישראלית ללא קשר לפוליטיקה שבנה מחליט להיות סרבן שירות. האם מנסה להבין את עולמו הפנימי של בנה ואת מניעיו. היא עוקבת אחריו ואחרי חבריו, נוכחת במשפט הצבאי הנערך להם, ויוצרת קבוצת תמיכה עם ההורים של הסרבנים האחרים. הסרט מתרכז בחוויותיה של האם, ודרכה בקבוצה של ישראלים המוצאים עצמם נלחמים בחזית שנכפתה עליהם ושואלים את עצמם שאלות לגבי הסרבנות ומניעיה.

אב מוריש לבנו דימויים של מלחמה. אבל מה קורה כשהתמונות נבזזות ונעלמות למשך 40 שנה?
הסרט הינו חיפוש אחר התצלומים הפלשתיניים האבודים מהקרב על העיר העתיקה בירושלים ב- 1948. המסע מתחיל בהתבוננות בתצלומיו של צלם המגאזין LIFE, ג`ון פיליפס, שתצלומי הקרב שלו פורסמו מיד בשוך הקרבות. חמש שנים לאחר מכן, החל ג`ק פדואה להפיק את הפקת הענק העלילתית הראשונה בישראל "גבעה 24 אינה עונה", בהשראת אותו קרב. היום, שישים שנה אחרי הקרב על ירושלים, מתגלים תצלומים נדירים של הצלם הפלשתינאי המוסלמי הראשון, עלי זערור מאותה המלחמה.

תחילתן של עבודות בנייה מול בית מגוריו של הבמאי ליביו כרמלי מעוררות שאלות בנוגע למשמעותם בחייו של המושגים בית, הורות, משפחה. ליביו נולד ברומניה ובילדותו ננטש על ידי אמו. את אביו מעולם לא הכיר. כילד הוא נע ונד בין בתים שונים עד עלייתו לארץ. לאחר שנים הצליח לרכוש בית משלו ולהפוך בעצמו לאב. מערכת היחסים בינו לבין בנו הפעוט דין, משתלבת בסרט עם מערכת היחסים בין אבות ובנים של העובדים (יהודים, ערבים, רומנים וסינים) באתר הבניה אותו ליביו מתחיל לתעד במקביל לגדילתו של בנו. מהר מאוד נוצר קשר מטפורי בין צמיחתו והתגבשותו של הבניין לבין צמיחתו והתגבשות אישיותו של הילד. ליביו מבקש בהקשר זה לחזור לעברו וילדותו ברומניה. הוא מאתר את אמו, אותה לא פגש יותר מ-40 שנה. במפגש הטעון הוא מנסה לראשונה בחייו לדלות פרטים על זהות אביו וגורלו. "הבית ברחוב טבנקין" מתאר מסע אישי המשלב בין הפרטי לציבורי ובו עבר והווה שזורים זה בזה ומקיימים מערכת יחסים רגשית ודרמתית. בנייתו של בית כמטפורה לחיים עצמם.