×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
תעודה

סיפורה של אם ישראלית ללא קשר לפוליטיקה שבנה מחליט להיות סרבן שירות. האם מנסה להבין את עולמו הפנימי של בנה ואת מניעיו. היא עוקבת אחריו ואחרי חבריו, נוכחת במשפט הצבאי הנערך להם, ויוצרת קבוצת תמיכה עם ההורים של הסרבנים האחרים. הסרט מתרכז בחוויותיה של האם, ודרכה בקבוצה של ישראלים המוצאים עצמם נלחמים בחזית שנכפתה עליהם ושואלים את עצמם שאלות לגבי הסרבנות ומניעיה.

סיפורה של אם ישראלית ללא קשר לפוליטיקה שבנה מחליט להיות סרבן שירות. האם מנסה להבין את עולמו הפנימי של בנה ואת מניעיו. היא עוקבת אחריו ואחרי חבריו, נוכחת במשפט הצבאי הנערך להם, ויוצרת קבוצת תמיכה עם ההורים של הסרבנים האחרים. הסרט מתרכז בחוויותיה של האם, ודרכה בקבוצה של ישראלים המוצאים עצמם נלחמים בחזית שנכפתה עליהם ושואלים את עצמם שאלות לגבי הסרבנות ומניעיה.

אב מוריש לבנו דימויים של מלחמה. אבל מה קורה כשהתמונות נבזזות ונעלמות למשך 40 שנה?
הסרט הינו חיפוש אחר התצלומים הפלשתיניים האבודים מהקרב על העיר העתיקה בירושלים ב- 1948. המסע מתחיל בהתבוננות בתצלומיו של צלם המגאזין LIFE, ג`ון פיליפס, שתצלומי הקרב שלו פורסמו מיד בשוך הקרבות. חמש שנים לאחר מכן, החל ג`ק פדואה להפיק את הפקת הענק העלילתית הראשונה בישראל "גבעה 24 אינה עונה", בהשראת אותו קרב. היום, שישים שנה אחרי הקרב על ירושלים, מתגלים תצלומים נדירים של הצלם הפלשתינאי המוסלמי הראשון, עלי זערור מאותה המלחמה.

תחילתן של עבודות בנייה מול בית מגוריו של הבמאי ליביו כרמלי מעוררות שאלות בנוגע למשמעותם בחייו של המושגים בית, הורות, משפחה. ליביו נולד ברומניה ובילדותו ננטש על ידי אמו. את אביו מעולם לא הכיר. כילד הוא נע ונד בין בתים שונים עד עלייתו לארץ. לאחר שנים הצליח לרכוש בית משלו ולהפוך בעצמו לאב. מערכת היחסים בינו לבין בנו הפעוט דין, משתלבת בסרט עם מערכת היחסים בין אבות ובנים של העובדים (יהודים, ערבים, רומנים וסינים) באתר הבניה אותו ליביו מתחיל לתעד במקביל לגדילתו של בנו. מהר מאוד נוצר קשר מטפורי בין צמיחתו והתגבשותו של הבניין לבין צמיחתו והתגבשות אישיותו של הילד. ליביו מבקש בהקשר זה לחזור לעברו וילדותו ברומניה. הוא מאתר את אמו, אותה לא פגש יותר מ-40 שנה. במפגש הטעון הוא מנסה לראשונה בחייו לדלות פרטים על זהות אביו וגורלו. "הבית ברחוב טבנקין" מתאר מסע אישי המשלב בין הפרטי לציבורי ובו עבר והווה שזורים זה בזה ומקיימים מערכת יחסים רגשית ודרמתית. בנייתו של בית כמטפורה לחיים עצמם.

"המלחמה הראשונה שלי" הוא הסרט הדוקומנטרי הראשון על מלחמת לבנון השנייה שצולם כולו ע"י קצין צה"ל תוך כדי שירותו הצבאי. יריב מוזר, מתעד תחושות של תסכול, חוסר אונים, דיכאון. לילות טרופי שינה. מצבים של הסתבכות בלחימה, פקודות סותרות, הרוגים ופצועים. לאחר שצילם את חבריו ואת המתרחש סביבו בזמן המלחמה, ואת ההאשמות ההדדיות וגילויי הלב בסיומה, הוא יצא לחפש את החיילים שחלפו במקרה על פניו ונצרבו בזיכרונו, והפכו בסופו של דבר לגיבורי סרטו.

הסרט "זיטרה" מתבונן בתהליך בניית תיאטרון-מוסיקה. תלמידי מוסיקה ותיאטרון בתיכון אלף לאמנויות בתל-אביב יחד עם תלמידי קונסרבטוריון שווארין בגרמניה מעלים הצגה בהשראת זיכרונותיה של מאנקה אלטר ניצולה מגטו טרזין. הצעירים, דור שלישי לשואה, מדברים על הבמה עברית וגרמנית כמו הייתה אותה שפה, ומנגנים יחד את "המוסיקה המנוונת". על רקע ברלין העכשווית, תיאטרון הזיכרון מאפשר להציג את האמת ההיסטורית ובאותה עת לכבד את זכות הדור הצעיר לא להשתעבד לזיכרון. הניצולה מספרת סיפור שלא יישכח, אך המוזיקה שמבצעים הצעירים אומרת: כן לזכור, אבל גם לנגן מנגינה אחרת.

הסרט מתעד את מסעה של הבמאית אל האסירות הביטחוניות בכלא השרון, שהורשעו בסיוע לבצע פיגועים. בבית הסוהר הן יצרו עולם מנותק מהחוץ, עם חוקים משלו, ולמרות שלילת החופש הן מצאו בו מקום לביטוי עצמי. מיהי אותה אישה שרצתה לבצע פיגוע? כיצד אימא עוזבת את ילדיה? כיצד היא מתמודדת עם המציאות החדשה ועם ההחלטה לעשות מעשה? במהלך הסרט מתברר כי הסיבות האידאולוגיות הן רק חלק מהסיפור, ומאחוריהן מסתתרים מניעים ארציים יותר. דיוקן של נשים שחשבו שאין להן מה להפסיד עד שהמציאות הוכיחה להן אחרת.

"נוזל החיים", סרטו המצחיק והרבגוני של פיני שץ, בהפקת יעל שביט ופיני שץ, מוציא שם טוב לדם וחושף אנשים המוכיחים, שאין מה לפחד ממה שזורם בעורקינו.
אמן שמצייר בדם, פסיכולוגית שמפענחת מדוע אנו פוחדים מדם, חוקרת יהדות שמספרת על דישון אדמת ירושלים בדם בתקופת בית המקדש, מאפרת ואיש אפקטים שרבים ביניהם למי יש דם מלאכותי טוב יותר, מנהלת מד"א שמתארת באנימציה ממה מורכב הדם, מהפנט  שדוקר את הבמאי ומוכיח שתחת היפנוזה אפשר לעצור את הדם, בלשן שקושר בין המילים דם אדום אדמה ואדם, כוכבת טלוויזיה שמתגלה כתורמת דם אובססיבית.
וגם מתכון לבלאדי מרי ושחזור זיכרונות ילדות ספוגים בהומור שחור.

אגי משעול גרה בכפר מרדכי ליד גדרה כבר 30 שנה "המקום הכי טבעי לי". עכשיו אורזים בחצר שלה תאנים ורימונים .היא קמה ב- 8-9, זה הזמן בו היא כותבת, כשגלי האלפא שלה הם קצת עוד בחלום, אז יוצא השיר. כאורך קפה. יושבת במטבח, כותבת על דף נייר. יש לה שלושה כלבים: וושתי, ארתור וליבי. שישה חתולים, שפנים וברווז. צי של חיות "בגללם אני לא נוסעת לחו"ל, בגלל האחריות." היא זוכרת כל שיר שכתבה בע"פ. "אגי משעול שייכת, ללא ספק, לשושלת המשוררות העבריות הגדולות – לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך." כתב עליה דן מרון. עד היום פרסמה אגי משעול אחד עשר ספרים. 'יכולתי בצעד אחד לחבר אדמה לשמים', כתבה באחד משיריה. הסרט מנסה לחבר באותו האופן את עולמה הארצי החושני הישראלי-מקומי,עם עולמה השמימי המטפיזי..

"שש קומות לגיהנום" מתאר את חייהם של מאות פועלים פלסטינים בצומת גהה, אחד הצמתים המרכזיים בגוש דן, אשר מסתננים לישראל כדי לתפוס יום עבודה ולהביא מעט פרנסה הביתה. מקום מחבואם הוא בין יסודותיו של קניון נטוש הנסתר מן העין, למרות מיקומו במרכז הצומת הסואן. את מרבית ימות השבוע הם עוברים שם, עמוק בתוך הקניון או ליתר דיוק שש קומות מתחת לאדמה.