×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
תעודה

הביקור הראשון בביתה של מאשה פוטרמילך, שהייתה אחת מהלוחמות במרד גטו ורשה, היה כמעט סוריאליסטי. כאן בשכונה תל אביבית, גרה אחת מלוחמות המרד, אחד מהאירועים החשובים ביותר של המאה ה20. אף אחד משכניה לא יודע על עברה.

הייתכן שהיא וחבריה הלוחמים נשכחו?

הסרט מלווה בין השנים 2003 – 2006 את ששת המורדים האחרונים ממרד גטו ורשה – קז'יק רותם גר בישראל, מארק אדלמן גר בפולין, ברונק שפיגל גר בקנדה, מאשה פוארמילך, פנינה גרינשפיין ואהרון כרמי גרים בישראל.

הם כולם בני יותר מ80, הדרך שבה הם זוכרים היום את המרד אחרי 60 שנה שונה לחלוטין מהדרך שבה נתפס המרד בזיכרון הקולקטיבי הלאומי.

דיוקנו של יוסף נחמני פקיד הקק"ל, האיש המורכב ורב הסתירות שבו התגלם המפעל הציוני בגליל בשנות ה-30 וה-40 של המאה-20. נחמני, שהיה מנהל משרד הקרן הקיימת בגליל, הציב לעצמו יעד, לרכוש כמה שיותר אדמות מערבים, ולהקים עליהם ישובים יהודיים. ולמרות פועלו, נחמני הוא מגיבוריה האלמוניים של הציונות.
בעזרת היומנים המרתקים שהוא הותיר אחריו, יומנים השופכים אור חדש על שהתרחש בגליל בשנים אלה, נחשפים בפנינו שנות הציונות הקריטיות וראשיתו של הסכסוך בין שני העמים, מנקודת מבט ייחודית של מי שגילה נחישות ועיקשות מצד אחד, אך גם חרדות ונפש סוערת מצד שני.
בדמותו של נחמני התגלמו שני פניה של הציונות. הפן ההומניסטי שחלם על דו קיום וחיים ביחד לצד השכן הערבי, ומצד שני הפן הביטחוניסטי שגרס לבסוף שטרנספר הוא הפתרון לסכסוך בין שני העמים על חלקת אדמה זו.
המסע ל"כיבוש הארץ", מנקודת מבטו של מי שכונה "גואל אדמות הגליל" הוא גם סיפורה של העיר טבריה שהייתה העיר המעורבת הראשונה ממנה פונו תושביה הערבים, במהלך מלחמת תש"ח.
סיפורו של יוסף נחמני מפתיע ברלוונטיות שלו לימינו אנו.

"היהודים החדשים" הינה סידרה דוקומנטרית בת שלושה פרקים. זהו מסע מרתק החושף את המהפכה הרוחשת בשנים האחרונות בתוך מעוזה של הדת היהודית בדמותה של החוויה המיסטית המודרנית.

ערן סבאג, חוקר דת ודוקומנטריסט –עוקב אחר שלושה מוקדים המובילים היום את השינויים הדרמתיים. במרכז הפרק הראשון עומדת חסידות ברסלב בגלגולה החדש, בפרק השני נבחנת תופעת הרוחניות בגבעות יהודה ושומרון ובפרק השלישי תנועת הריניואל RENEWAL היהודית המקיימת דיאלוג עם דתות העולם.

הכפר בלעין עומד להפסיד יותר מחצי מאדמותיו בגלל גדר ההפרדה וההתנחלות מודיעין עילית. 
אנשי הכפר מחליטים לצאת למאבק נגד הגדר ואליהם מצטרפים פעילים בינלאומיים וישראלים. הבמאי שי כרמלי פולק, מלווה את המאבק של הכפר במשך יותר משנה ומתמקד בשני אנשים - מחמד, החבר בוועדה העממית של הכפר נגד הגדר, ו-ווג`י, חקלאי ואב לעשרה ילדים, שמאבד את רוב אדמותיו לטובת הגדר וההתנחלות. 
הסרט מביא את הקשר המיוחד שנוצר על רקע המאבק, בין קבוצה של פעילים ישראלים לבין אנשי הכפר.
הקונפליקט שמתעורר בין שי לבין החיילים שמשרתים במקום, הוא לא רק בין במאי לדמויות שהוא מתעד, אלא גם קונפליקט בין מי ששירת פעם כחייל והפך לפעיל שלום לבין המערכת הצבאית.

סרט מספר את סיפורה של אום ווג'יה, חיתנה את עשרת בניה ובנותיה ב"בדל". אלו הם נישואי חליפין בהם אח ואחות מתחתנים בהצלבה עם אחות ואח ממשפחה אחרת וכובלים את שני הזוגות לנצח, כאשר גירושי זוג אחד יובילו בהכרח לגירושי הזוג השני בעסקה. כעת מחפשת אום ווג'יה עסקת נישואי בדל לבנה ולנכדתה: הבן ווג'יה שהתאלמן, ובתו הרווקה בת ה-21 מיאדה, דבר הנחשב לחריג אף בחברה המוסלמית. הסרט עוקב אחר ניסיונות שידוך פוטנציאליים, ומברר כיצד בנה האלמן ובתו בת ה-21 מתמודדים איתם. באמצעות סיפור הבנות בחצר של אום ווג'יה מנסה הבימאית לשרטט את מעגל הדיכוי שמופעל בעיקר על ידי נשים כלפי נשים.

שבת, עשר בבוקר. קבוצה של אנשים מבוגרים, פולנים, עם כסאות מתקפלים וצידניות עמוסות, חוצה את בית הקברות של הר הרצל. בצלו של עץ אורן ענק הם מתיישבים במעגל, ודנים בעניינים שברומו של עולם. למעלה משני עשורים, חברי "האקדמיה של הר הרצל" מתכנסים שם. בין הקברים של גדולי האומה הם דנים על תולדות הפילוסופיה המודרנית, קוראים שירה, אוכלים ארוחת צהריים מלאה וחורצים את גורלו של העם היהודי. במשך חמש שנים תיעדה הבמאית טלי שמש את הקבוצה המיוחדת הזו, ובתוכה את מיניה, סבתא שלה, ואת לנה, דודה שלה. הסרט חושף את מערכת היחסים האינטנסיבית והבלתי אפשרית בין שתי הנשים השונות האלה, שנשארו לבד, בלי הגברים שאהבו, אך עם אותה תשוקה לחיים ולהט של נערות מתבגרות. שתי חברות שמגשימות בחייהן תכליות הפוכות, אבל מחוברות לנצח על-ידי היסטוריה וגורל משותפים. התוצאה היא דיוקן אינטימי ומרגש, מצחיק ונוגע ללב, של דור השואה, כפי שלא נראה מעולם.

"ילדי השמש" מביא את סיפורם של ילדי הקיבוצים הראשונים שנולדו בארץ ישראל של תחילת המאה העשרים. הסרט הערוך כולו מקטעי ארכיונים נדירים שצולמו בין שנות ה-30 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20, שירי ילדים והקלטות ישנות שהוקלטו בקיבוצים, קטעים מתקנוני הקיבוץ והקלטות קוליות של בני משפחתו של הבמאי וחבריהם , מחייה עולם נעלם ותרבות אבודה.

תקציר: ב1970, אחרי שמת אביה, הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון, הבינה אמונה ירון שהוטלה עליה שליחות: להוציא לאור את כל יצירות אביה, שנותרו ספונות במגירות בכתבי יד. במסירות שנדמה כי רק בת ואשה יכולה לה הקדישה את חייה ליצירתו, והוציאה לאור 15 כרכים שתורגמו ל-38 שפות. רק כשהמלאכה תמה, והיא בת 81, התפנתה אמונה לכתיבה של עצמה. בסרט, תוך שהיא מגיהה את ספרה "פרקים מחיי" מגלה אמונה פרטים לא ידועים על עגנון, כאשר מבט עיניה הכחולות, המזכיר את זה של אביה, מלווה סיפור אב-בת מיוחד. אמונה ירון(בתו של הסופר ש"י עגנון)

הסרט נעשה בהשראת אורח חייה הצנוע של אידה ומלווה אותה באינטימיות, כשהיא עוקרת מהדירה שבה חיה ויצרה 45 שנים ויוצאת עם אחותה לעתיד חדש. מעתה, כשהיא בת 83 ואחותה בת 81, יגורו השתיים בדירה משותפת בתל אביב. שוב יחד, לראשונה מאז ימי המלחמה, עת נדדו ברחבי גרמניה ופולין, מתחזות לכפריות פולניות ומנסות לשרוד. ביתה של אידה פינק בחולון: דירה קטנטנה, ובה שולחן כתיבה הפונה אל מרפסת הצופה לגן. זה הגן שהיא רואה בעת שהיא כותבת במכונת כתיבה פולנית ישנה. גם הוא, הגן המפליג למרחקים, כשם סיפורה, מתאר את גן ילדותה כאובדן חיים שלא ישובו עוד להיות כשהיו.הסרט הגן המפליג למרחקים הוא על אידה פינק,כלת פרס ישראל,מהסופרות הישראליות הגדולות, שבלשונה הזכה, בשפה הפולנית, מספרת על תקופת השואה, מתוך נגיעה בזוועה אבל בלי לוותר על העידון והיופי. הסרט מנסה לשקף את האיכויות המוסיקליות והקולנועיות של סיפוריה.

זהו הסרט השלישי בסידרה "חדר משלך- נשים כותבות"."דרך חדשה בפרוזה הצעירה"; "הכול מסופר כמו באגב, במילים הקטנות המשומשות  ביותר";  "בסיפוריה שוררת אינטגראליות אמנותית מושלמת, כשם ששליט בהם יושר אמנותי חסר פשרות". הסרט מתחקה אחר תיאורים אלה בשגרת חייה ובכתיבתה של קסטל בלום. היום יש לה כמה מטרות: להפסיק לפחד מכסף, לגמור את הספר, ולעבור לדירה עם גינה במרכז העיר. ומה הכתיבה בשבילך? "סמים קשים, אין סמים קשים מאלה. הצלה רבתי, מזור. הבעה באמצעות כישרון שניתן לי במתנה. גם גנטי, בוודאי"אורלי קסטל בלום  התחילה לכתוב יומיים אחרי שאביה נפטר: "למדתי קולנוע. העיפו אותי על סעיף  מוזרות – כך הרסו ושינו והצילו את חיי. לקחתי  קשה. בגיל 23 העיפו אותי, מהר התחתנתי, הולדתי מהר, אבא שלי מת מהר, והתחלתי לכתוב. זה היה מפלט מהמציאות ".