תעודה

זהו סיפור של 7 שנים בחייו של עמוס קולק, במאי סרטים. אלו הן שנים קשות ומייאשות. עמוס נפגש עם שתי שחקניות אמריקאיות ומנסה לשכנען להשתתף בסרט נטול תקציב. בניו יורק עמוס איננו מצליח לעבוד ולמצוא מימון. ברחובות ניו יורק הוא פוגש את רובין, יצאנית המכורה לסמים. עמוס מתחיל לצלם אותה לסרט ה“נטול מימון“ שלו. מידי כמה חודשים הוא נוסע לירושלים לבקר את הוריו המזדקנים. אביו, טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים המיתולוגי הוא עכשיו בן 90 ומעלה וכמעט שאינו מסוגל לזוז.
אסנת ועמוס מחליטים לחזור לירושלים. המעבר הזה קשה. אחרי זמן מה, שומע עמוס מרובין שהיא עברה לגור ביחד עם חבר בעיירה איטלקית ליד ונציה. עמוס נוסע לבקר אותם שם ומוצא רובין בריאה למראה ונקייה מסמים. בישראל, עמוס מצליח למצוא מימון לסרט שצילם וגומר אותו. הוא זוכה גם בזמן קצר ואינטימי עם אביו. רובין שבה עם חברה לניו יורק ועמוס טס לשם כדי להשלים את צילומי הסרט. הרובין שהוא פוגש בניו יורק אינה נראית בריאה וקורנת כפי שהייתה באיטליה. היא מחפשת עבודה “נורמלית“, אך יחד עם זאת גם חוזרת — באופן חלקי — לשימוש בסמים. קשה לדעת איזה צד בה ינצח. טדי מת בגיל 95 וזוכה להלוויה ממלכתית. עמוס מספיד אותו על הקבר ואומר שהוא מקווה שמשהו מכוחו העצום של אביו יעבור ממנו אליו. הלוואי.

אליס וברני היו נאהבים צעירים בהולנד בזמן מלחמת העולם השנייה.
הנסיבות אילצו אותם להיפרד כשמשפחתה של אליס ברחה למקום מסתור. את הלילה האחרון לפני ירידתה למחתרת בילו השניים יחד, מבטיחים לכתוב יומנים זה לזו ולהעבירם על ידי איש קשר. משוכנעים שהמלחמה תסתיים במהרה, קבעו להיפגש בכיכר בה התנשקו לראשונה, באותו יום בשבוע ובאותה שעה. אולם באמצע המלחמה ברני נעלם – איש הקשר לא מצא אותו בביתו.
אחרי המלחמה התייצבה אליס כל יום שלישי בכיכר בה קבעו ברני והיא להיפגש. כעבור חודשים הבינה שלא יחזור. היא פגשה בחייל הבריגדה היהודית בשם נתן להמן, האהבה ניצתה מיד והם נישאו.
בבוקר יום חתונתה הגיעה חבילה. משוכנעת שמדובר במתנת נישואים, פתחה אלישבע את החבילה ולהפתעתה גילתה בה מחברת קטנה. היה זה יומנו של ברני המוקדש לאלישבע באהבת עולם.
נסערת והמומה, אליס מעולם לא פתחה את היומן. היא ארזה אותו עמוק במזוודה שהלכה איתה לפלסטינה ולא קראה בו מעולם.
65 שנים אחרי, משכנעת אותה בתה שולה לפתוח את היומן. מרותקות מפרטי המידע החדשים שהיו אבודים כל השנים, הן מחליטות שעליהן לצאת למשימת איתור בלשי  בדבר גורלו של ברני.

בוב דילן אמר פעם: "אתה חייב לשרת מישהו. זה יכול להיות אלוקים או השטן אבל אתה חייב לשרת מישהו". בעולם המתקדם בו זמנית ל 2 קצוות הפוכים – חומרנות וטכנולוגיה מול רוחניות ודתיות, הסדרה "האמונה שלי" בוחנת מחדש ערכים מהותיים ורוחניים בחיינו.
אמונה, תפילה, גאולה, חיים ומוות, אושר ועושר הם חלק מהנושאים העולים בסדרה התיעודית והייחודית הזאת. בכל פרק אנו נכנסים לתוך עולמה הפרטי של דמות שונה ומיוחדת המחפשת בתוך בועת האמונה שלה תשובות לשאלות הגדולות של החיים. מה אנחנו עושים כאן? ולמה? האם יש תכלית? ומה הדרך להגיע אליה? איך מתקשרים לרוחניות ולמי מתפללים? האם יש נשמה ואיפה היא? ומה יהיה בסוף של הכל?
שלל הדמויות שנבחרו לסדרה מציגות קשת רחבה של גישות, זרמים ודעות - בניו אייג' בדת ובמדע, בישראל ובמקומות שונים בעולם.
השפה הקולנועית משוחררת ומאתגרת עם פס קול מקורי כאשר לכל דמות בכל פרק מותאם סיגנון מוזיקה שונה המאפיין אותה (בשילוב קליפים מקוריים לאומנים). "האמונה שלי" לוקחת את הצופים למסע מרתק, מיסטי ומעורר דיון ומחשבה.

זוהי האודיסיאה החברתית והאישית של הבמאי, שהוא גם מדריך נוער ומנהל בית קפה תל-אביבי שנקינאי למהדרין, אל העיירה אזור, אל חבורת נערים שרוטים, שמולם הוא מציג שריטות משלו.במשך שנתיים הוא איתם והוא מתעד את הרגעים היפים והפחות יפים שבידיו גם הם נראים יפים. תחושות ניכור, ישראל אחרת, אלימות, כל אלה מקבלים משמעות אחרת תוך כדי עבודה משותפת על מחזה והצגה. וכך עולות להן שאלות של זהות מינית וחברתית, הנערים נפתחים אל תומר, אל עולמם הפנימי, אל הבלבול שבהתבגרות ואל עצמם.
ומול החשיפה והפתיחות שלהם, צריך גם תומר להיפתח ולצאת מהארון.

הסרט עוקב במשך שנתיים אחרי רגעים בחייהן של סימה ואורלי, סווטלאנה וג'יהאד
המתגוררות ברמלה.
סימה ואורלי, יהודיות מזרחיות, חזרו בתשובה ובחרו בש"ס.
סווטלאנה , יהודיה שהגיעה מבוכרה עם שתי בנותיה מנסה לבנות חיים עצמאיים.
ג'יהאד,פלסטינית מוסלמית, בת למשפחת פליטים, נולדה ברמלה, סיימה את לימודי המשפטים ונעה בין השכלה לבין מסורת.
עולמן של הנשים נפרש על רקע העיר רמלה שבה חיים יהודים וערבים, מהגרים, דתיים
ומסורתיים. מהם ההקשרים המשותפים לנשים אלה , מה מקום הדת, המסורת
והלאומיות בחייהן והאם אפשר להבין משהו על מורכבות החיים בישראל דרך ההתבוננות
ברמלה ובחיי נשים אלה.

בתרבות המהגרים הישראלית, נתפס המעבר מאירופה לישראל כאחת הטראמות היסודיות של הישראלים. אריה (לאופולד) להולה, סופר ובמאי, נתן לכך ביטוי מיוחד הן כקולנוען, בתקופה בה כמעט לא נעשה קולנוע ישראלי, והן כסופר שקנה לו מוניטין בסלובקיה.
להולה הגיע לישראל ב- 1949, וניסה לעשות קולנוע בישראל ועל ישראל, וחזר להמשיך את יצירתו באירופה. המסלול אירופה-ישראל-אירופה, לאחר טראומת השואה, הנעשה על ידי קולנוען וסופר, הוא נדיר ומיוחד וראוי לתשומת לב. הסרט התיעודי "להולה" מתמקד ביצירתו הקולנועית הישראלית:

העיר לוד קרובה לתל אביב, במרכז הארץ, עולה לכותרות בדרך כלל עקב מעשי רצח, נקמה, פשע וסחר בסמים. אבל לוד, היא גם עיר שחיים בה יהודים, מוסלמים ונוצרים בערבוביה של צבעים וצלילים – קריאת מואזין מהמסגדים, צליל פעמוני כנסיית ג'ורג' הקדוש, תקיעות שופר מבתי הכנסת, קולות השוק ורעש מטוסים. העיר שבצפונה נמצא שדה התעופה הבינלאומי ובדרומה כלא איילון, היא גם עיר עם היסטוריה בת 5000 שנה. אבל זו, קבורה מתחת לערימות זבל, עזובה והרס אורבני.
ציפי רייבנבך, במאית הסרט, הייתה תינוקת כאשר הגיעה ללוד בשנת 1950 עם הוריה, עולים חדשים, שניהם ניצולי שואה. היא עזבה את העיר בשנת 1977 כשהיא אלמנת מלחמת יום כיפור  ואם לילדה קטנה. כשחזרה רייבנבך ללוד עם מצלמה, היא התקבלה במטר אבנים. היא מצאה עיר אלימה ועוינת. עיר של מציאות הזויה, סוריאליסטית, עיר שרואה במצלמה אויב, עיר ללא רחמים. העיר נראית גל אשפה דקדנטי, עיר חורבות שלעיתים עושה איתה יד המקרה חסד ומצמיחה לה לפתע פתאום, פרח מרהיב עין.

במאי הסרט חי כהן נפצע ב 1986 במהלך קפיצת ראש חדה לבריכת שחייה. לאחר זמן הסתגלות מסוים, מצא אדם שהסכים, תמורת קורת גג ומשכורת חודשית, להעמיד עצמו לעזור לו בכל אותן פעולות יומיומיות שכעת לא עלה בידו לבצען, פעולות כמו מקלחת, לבישת מכנסיים, סחיטת מיץ אשכוליות, פתיחת מתנות.שמו של אדם זה הוא סמואל מוקנדה והוא חי בבית של חי במשך עשר השנים האחרונות. מערכת היחסים שנתפתחה בניהם נתפסת באופן כה ברור וכמעט מובן מאיליו, בדומה אולי, ליחסים שאדם מנהל עם כפות ידיו. אך יחד עם זאת, באותה נשימה, היא מהווה תעלומה גדולה.סמואל נולד, גדל והקים משפחה בכפר קטן בצפון קניה. אישתו וילדיו מתגוררים כעת בבית אבן גדול - פרי שכר עבודתו. הוא מבקר אותם פעם בשנה למשך חודש אחד. בהיעדר חיבור לחשמל ומים זורמים החיים שם סובבים סביב הקיום הבסיסי. גידול תירס, אגירת מי גשם לרחצה וכביסה, בישול על אש, אור עששית.דרך חייו של סמואל מכילה שני עולמות שונים כל כך, כמו מעבר חוזר ונשנה בזמן חדור בתחושת חובה.

אנה ושלמה מרכוס הגיעו לירוחם בעקבות חלום שחלמה אנה. אנה היא ציירת גרמנייה בת 85. שלמה, בעלה, בן 89. זה 13 שנה מתגורר הזוג בירוחם. בעיירה מדברית ונידחת זו מצאו עצמם במפתיע מעורים ומשפיעים על חיי הקהילה וזוכים לפריחה והתחדשות בערוב ימיהם.

חיים ומגדלים ילדים בישראל, כשישראלים ופלשתינים הורגים אלה את אלה. אלו ימי האינתיפאדה השנייה. חרדות חדשות ושאלות מוסריות וקיומיות מתערבבות עם פיסות מחיי משפחתה של הבמאית. זרם של דימויים, קטעי וידאו ביתיים ומאורעות היסטוריים גדולים מקבלים משמעויות חדשות. במסעה אל העבר מחפשת מיכל אביעד אותות של תקווה, שירמזו על אפשרות לחיים עתידיים של ילדיה בישראל.