×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
תעודה

חיים ומגדלים ילדים בישראל, כשישראלים ופלשתינים הורגים אלה את אלה. אלו ימי האינתיפאדה השנייה. חרדות חדשות ושאלות מוסריות וקיומיות מתערבבות עם פיסות מחיי משפחתה של הבמאית. זרם של דימויים, קטעי וידאו ביתיים ומאורעות היסטוריים גדולים מקבלים משמעויות חדשות. במסעה אל העבר מחפשת מיכל אביעד אותות של תקווה, שירמזו על אפשרות לחיים עתידיים של ילדיה בישראל.

ג'והר אבו לאשין יכול היה להיות כוכב העל של האגרוף העולמי אלמלא נולד בנצרת כערבי ישראלי. הדגל הישראלי שהניף כשזכה בתואר העולמי בפעם הראשונה, והדגל הפלסטיני שהניף כשזכה בו בשנית, הפכו קריירה מבטיחה של כוכב זוהר, לסיפור טראגי של זהות חצויה בלב הסכסוך המזרח-תיכוני. הסרט עוקב אחר הקאמבק האחרון של אבו-לאשין מחוות הסוסים שלו בטנסי, דרך קרב עולמי בנצרת, והקרב הגדול של חייו שהוא מתכנן עם ערפאת בעזה.

"אפשר לומר עלי, את מה שהנביא ירמיהו להבדיל, אמר על עצמו: איש ריב ומדון. אם יש בך אמת פנימית ואתה חייב להלחם עליה – אתה לא יכול להיות איש שקט". במילים אלה נפתח  "הנדון: אורי אבנרי" אשר מפגיש את הצופה לראשונה עם דמותו המורכבת של לוחם השלום הותיק והעיתונאי החשוב והמשפיע אורי אבנרי. סרט דיוקן של המוהיקני האחרון של השמאל הרדיקלי הישראלי, אשר בגיל 78 ממשיך לשאת בגאון את נס השלום הישראלי-פלסטיני. פורטרט של אדם שנוי במחלוקת, מלא סתירות פנימיות, המייצג בצלמו ודמותו, את רוח התקופה בה צמח ואת ההיסטוריה המסוכסכת של מדינת ישראל. אבנרי, האיש שהישראלים אוהבים לשנוא, יוצר אצל הצופים את אותן רגשות אמביוולנטיים עזים שיצר בקרב האנשים ששיחקו תפקיד בחייו הוא.
הסרט נע בשני צירי זמן מקבילים: הביוגרפי, משרטט את חייו ופועלו של אבנרי ומשלב ראיונות עם אנשים שלקחו חלק בחייו עם קטעי ארכיון, חלקם נדירים, הערוכים בסגנון של "יומני חדשות". השני, האישי והעכשווי, מתעד את אבנרי ואשתו רחל בחייהם הפרטיים ובוחן את מערכת היחסים הייחודית ביניהם, לאורך השנתיים הדרמטיות, לפני ובזמן אינתיפדת אל-אקצה, שהפכו את חלומו של אבנרי  לשלום במזרח התיכון לאפשרות קלושה. "הנדון: אורי אבנרי" משרטט תמונה של חיל נצחי ובלתי מתפשר ששילם מחיר אישי כבד על נאמנותו המוחלטת לתפישת עולמו.

הסרט ארבעה ילדים שלי מספר את סיפורה של נלי פורטוגז אשר גידלה ארבעה ילדים בעלי תסמונת דאון לאחר שאיבדה שניים מתוך ארבעת ילדיה. בתה אירית הייתה חיילת כאשר נהרגה באירוע חבלני בשעה שניסתה להציל מישהי אחרת.

את הבן דון, פסנתרן מחונן, מאבדת נלי בתאונת דרכים. לאחר שנה של אבל כבד ומוות פנימי מחליטה נלי להיות לאם לילדים בעלי תסמונת דאון שננטשו על ידי הוריהם. תוך שנגדעה אימהותה היא מצמיחה מתוכה אימהות חדשה, וכמו שהיא משקמת את הילדים שהיא אוספת, כך נותנים לה ארבעת הילדים טעם חדש לחייה.

פראדיס, כפר דייגים שקט הצופה לים התיכון, נשאר אחד הכפרים הערביים הבודדים שנותרו במישור החוף אחרי מלחמת 1948. כשהבמאית מתחילה לחקור את סודות הכפר שלה היא מוזהרת בל יהיה גורלה כשל סועאד – אותה "ילדה רעה" מיתולוגית, שבעטה בכל מוסכמה פוליטית והפכה לפעילה באש"ף. היא הפרה את שתיקת הכפר, נענשה על כך במאסר ממושך, ולבסוף עזבה את הארץ. הסרט מוביל את הבמאית לאנגליה, שם היא מגלה את מיסיס סועאד ג''ורג'', דוקטור למשפטים. אישה שלמרות מימושה עצמי, עדיין רדופה על ידי הכפר והעבר. המפגש בין שתי הנשים מאותו הכפר גורם לבמאית לתהות, האם למרות מרחק הדורות ביניהן, גורלן אחד – מחוץ לפראדיס.
יומן קולנועי על גן עדן אבוד, ועל הגשמה נשית בין הפטיש של אפליה כמיעוט לאומי, לבין הסדן של דיכוי דת ומסורת.

סלים דאו, שחקן ובמאי תיאטרון, מספר בסרטו הראשון כבמאי על עקורי הכפרים הפלסטינים בשנת 1948 אשר מחזיקים במפתחות בתיהם שנהרסו ושמהם גורשו. הם מחזיקים במפתחות ומקווים לחזור לכפריהם לבנות את בתיהם ולחיות בהם שוב.
דאו, בן הכפר בעינה שליד כרמיאל יוצא למסע בגליל בין חורבות הכפרים, הבוסתנים היבשים, מטעי הזיתים ששרדו לצד שיחי הסברס אך בעיקר זהו מסע של זכרונות וגעגועים.

זהו סרט על אהבה וזיקנה בחייהם של לינה וסלבה צ'פלין – זוג הבמאים הפעילים הזקנים ביותר בקולנוע הישראלי.
עשיית קולנוע כמפלט מפני הזקנה הבלתי נמנעת.

החשוד העיקרי הוא סרטו התיעודי של הבמאי יקי יושע, בו הוא ניסה להתחקות אחר השתלשלות העניינים שהובילה למותם של שלושה עשר ערבים אזרחי ישראל במאורעות אוקטובר 2000.
באוקטובר 2000 פרצו ביישובים ערבים ברחבי הארץ מהומות, בפברואר 2001 התחילה לפעול ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים ונסיבות מותם של 13 ערבים ישראלים – כולם בתחומי המחוז הצפוני של המשטרה. היו שהאשימו בתוצאות את "החשוד העיקרי" - מפקד המחוז הצפוני, ניצב אליק רון. ואולם, ככל שמעמיק הסרט לחקור, נארגת תופעה של פער בין אליק רון, האדם הפרטי לבין ניצב רון, הפרסונה הציבורית.

כנס שנתי עולמי של נמוכי קומה המתקיים בסן פרנסיסקו. בכנס משתתפים 1,600 גמדים מכל העולם המבלים יחד כשבוע. המילה גמד נושאת בתוכה פחדים כמאיים של סיפורי אגדות, אנו מכירים אותם מסרטי אימה על גמדי אופל רשעים ומעוררי פחד שהגמדים הטובים מ"שלגיה" לא תמיד מצליחים להפיג. מה אנו יודעים עליהם באמת? מה זה אומר להיות איש בוגר בגובה ילד? כיצד הם מתמודדים עם חריגותם וכיצד החברה משתקפת דרכם? הסרט שלנו עוקב אחרי הכנס וחויותיו מנקודת מבט של אחד ממשתתפיו.

גיבורנו הינו אהרון זילברברג, בן 34, הוא מתנשא לגובה מטר ועשרים. אהרון הוא גמד. לאהרון יש תכניות עד השמיים. הוא חולם להיות טייס, הוא מריץ מופע סטנד-אפ והוא משיט יאכטות. הוא רהוט וגלוי לב עד כאב וחלומו הגדול הוא למצוא אהבה. אנו פוגשים אדם שנולד בפאריס וחונך על ידי הוריו להיות הכי משכיל, הכי בטוח בעצמו, הכי ידען - כדי שיוכל להתמודד עם עולם שלא תמיד יודע איך להתייחס לחריגים. חבריו המשביעים אותו ש"אתה לא חוזר הנה בלי כלה".

יום שישי 11 ביולי , מזג האוויר די יפה, חמים בחוץ, עננים בשמים ורוח קלה נושבת. מכיוון היער נשמעות יריות. כנראה מדובר באימונים שכן ביער יש בסיס "...
במילים אלו נפתח יומנו של קאזימראס  סאקוביץ, עיתונאי פולני, שחי בכפר פונר, כעשרה ק"מ מוילנה. מקום שבין השנים 1941- ל- 1944 שימש כגיא ההריגה של יותר ממאה אלף איש, מרביתם הגדול יהודים.  סאקוביץ שמבין כי משהו לא תקין מתרחש מעבר לחלונו, החל לרשום
כל מה שראה ושמע. בגלל מחסור בנייר כתב על פיסות נייר זעירות ועל שוליו של לוח שנה ישן. את דפי היומן החביא בתוך בקבוקי לימונדה ריקים וסגר אותם בפקק, אחר כך קבר אותם באדמת גינתו. סה"כ תיעד ביומנו, 835 ימים של רצח עם.  התיאור של סאקוביץ שונה מכל מה שאנו בד"כ מכירים על השואה. הוא אינו מתמקד ביהודים, אלא דווקא בתושבי כפרו הפולנים והליטאים.  
הסרט עוקב אחר המתואר ביומן אבל מנסה להעשיר אותו. סאוקיביץ, ממעט בסיפורים אישים, אלא מתמקד בעובדות, כמויות, תיאורים גראפים. הגיבורים של סאקוביץ הם חסרי פנים וזהות. הסרט מנסה לתת שמות ופנים לאותם אנשים.