תעודה

הארי קלאוזנר היה בן 6 כאשר הוחבא מפני הנאצים לכמה שנים בעליית גג בכפר הולנדי. מחריץ צר ראה איך השכנים ממשיכים לחיות וגם איך מפציצי כוחות הברית תוקפים בגרמניה. הארי נשבע שיהיה טייס.
לא היה דבר רחוק ממנו מאשר המונח טייס כאשר עלה לארץ - נער שביר שלא ידע לקרוא ולכתוב; כמובן שהחברה הישראלית לא קיבלה אותו. אבל הארי ידע שגם כאן הוא חייב לשרוד: הוא ברא עצמו מחדש עם השם הצברי אריה עוז והפך לטייס בכיר בחיל האויר; אפילו לאשתו לא סיפר על מה שעבר. בקורס טייס הוא התחבר עם הנווט שעיה חרסית, שישן במיטה שלידו. השניים בילו מאות שעות באויר אך רק לאחרונה גילה אריה שגם שעיה, כמוהו, הוא ילד שואה שלא סיפר. והם לא היחידים: איז'ו בירן היה יתום שנדד ברחבי טרנסניסטריה לבדו, משה סער שרד באוקראינה בדרך נס. היום מסתבר שבזמן מלחמת קדש, מתוך 330 טייסים ונווטים, יותר מ-120 היו ניצולי שואה שהסתירו זהותם כדי להיות כמו כולם.
זהו סיפורם של 3 טייסים ונווט בני 80 היוצאים למסע בעקבות ילדותם האבודה, נערותם המושתקת וחיי הזוהר שלהם כטייסים, כדי לספר על מה שעברו אלה שבאו משם כדי להפוך ללב החלום הצברי כאן .

 

צילה פיראן גדלה עם שני הורים שברחו מפולין לפני המלחמה, ו-6 מיליון יהודים שאמה הקפידה לארח בסלון ביתם הקטן. אורחים אלו הפכו את ילדותה של צילה לשדה קרב שחיסל כמעט כל יכולת לשמוח. בבגרותה הפכה צילה למטפלת, שעוזרת לעצמה ולאחרים במגוון רחב של שיטות. לאחר שנים של טיפולים היא מגיעה לצומת דרכים שתשנה את חייה – היא מתחילה להעביר סדנאות טיפול לילדים של נאצים בגרמניה ופולין, ומגלה שמשא האשמה, הכעס והבושה שהם נושאים עימם דומה לשלה. דווקא במפגש הבלתי אפשרי הזה נוצר מכנה משותף חדש שעוזר לכל הצדדים להביט עמוק לתוך הפחדים שלהם. דווקא שם, צילה מגלה שהיא מצליחה להתקרב אל הדמות שממנה ברחה כל חייה – אמא.

 

עם הגיעו לגיל 50 יוצא הבמאי פיני שץ לחקור את האובססיה שלו, שהתחילה בגיל 13, ללהקת הרוק האמריקאית "ספארקס" (האחים רון וראסל מאאל). הוא עורך מסע בארבע יבשות ופוגש מעריצים ומעריצות מכל קצוות תבל, ביניהם מוסיקאים מפורסמים מהעולם (ביניהם המפיק של דיויד בואי טוני ויסקונטי, אגדת הפאנק ג'לו ביאפרה) ומהארץ (יזהר אשדות ויאיר ניצני) ושלל טיפוסים אקסצנטריים מניו יורק, רוטרדם, לונדון, ברלין ותל אביב. התוצאה היא קומדיה תיעודית מוסיקלית, שבמרכזה התמודדות עם ההזדקנות ועם תחושת האאוטסיידריות, הכרה בחשיבותה של המוסיקה בחיי היום-יום וניסיון להבין את סוד הקסם של הנון-קונפורמיזם.

 

שון, ולריה, בן, עודאל ועשהאל הם בני נוער אשר כלואים בסטריאוטיפים שהחברה הישראלית הצמידה להם. פרויקט חינוכי גדול מאפשר להם להעלות מחזה המבוסס על חייהם האישיים ומנסה להוות להם פתח ובמה. במהלך העבודה על המחזה מתגלה שגם הבית הפרטי וגם הפרויקט החינוכי, על אף היותם עמוסים ברצון ובכוונות טובות, לא באמת מצליחים להסתכל מעבר לסטראוטיפים בעצמם. זהו סיפורם של ילדים שמנסים לתפוס כמה שיותר רגעי חסד מחברה שלא מסוגלת לקבל את השונה.

במסלולים רחוקים וקרירים מסביב לשמש הישראלית החמה, ארבעה סיפורים על בדידות מרצון. צייד פרפרים, אדם בעל יד רובוטית, משפחה המנהלת משק אוטרקי ביער נידח ומפחלץ של חיות מחמד, כולם משייטים במרחב משלהם, מסורים רק לעולמם הם.

 

אחרי סידרה מסעות טלוויזיוניים אל העבר (הכל אנשים, במדינת היהודים, שישים, תל-אביב יפו, הקיבוץ), ענת זלצר ומודי בר-און יוצאים הפעם למסע בהווה הישראלי.
ציר המסע הוא כביש 90 - הכביש הכי נמוך בעולם והכי ארוך בישראל, הכביש היחידי שמחבר אותה מקצה אל קצה, מגבול אל גבול. בדרך הוא עובר בתוך השבר הסורי אפריקאי ואולי גם בתוך השבר הישראלי, חולף בנופים שפעם היו חזית ביטחונית ואידיאולוגית ועכשיו הם חצר אחורית, פריפריה.
במסע מצולם של שבועיים רצופים, שמתחיל במטולה ונגמר בטאבה, מודי וענת פוגשים את האנשים שחיים על הקצה המזרחי של מדינת ישראל, מקשיבים לסיפורים שלהם ומתעדים את התחושה של רבים מהם – התחושה שהמדינה הפנתה להם עורף, איבדה בהם עניין.
המסע על כביש 90 הוא ניסיון להבין לאן החברה הישראלית נוסעת? איך היא מנווטת בין המיתוסים הגדולים של העבר לפערים העצומים של ההווה – החברתיים הכלכליים והגאוגרפיים? איך הישראלים לסוגיהם ממלאים את הוואקום השילטוני והערכי שהמדינה המתפרטת משאירה מאחוריה?

 

ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, תיעדו צלמי הצבא הבריטי את מחנה הריכוז ברגן-בלזן.
הקולנוען סידני ברנשטיין תכנן להשתמש בחומרים הללו ביחד עם חומרים נוספים שצילמו בעלות הברית, כדי ליצור סרט המעמת את אזרחי גרמניה עם פשעי הרייך השלישי, ואלפרד היצ'קוק גויס למשימה. התמונות הקשות של הגופות והאסירים השדופים כוננו עדות מזעזעת של זוועות הנאצים, אך עקב שורה של נסיבות (בין השאר נטען כי הסרט עשוי לפגוע בתהליך השיקום של גרמניה שלאחר המלחמה), הפרויקט נגנז. כעת, 70 שנים לאחר מכן, עוקב "יירד הלילה" אחר סיפורו של הסרט ההוא. דרך חומרי ארכיון מרתקים ועדויות מניצולים ומשחררים כאחד, מגולל הסרט התיעודי שלפנינו את המאמצים שנעשו כדי לתעד את המציאות הבלתי נתפסת שמולה ניצבו בעלות הברית בעת שחרור המחנות.
כעת, 70 שנים לאחר לצד הקרנת "יירד הלילה", יוקרן בפסטיבל הסרט המקורי, "מחנות ריכוז והשמדה בגרמניה: סקירה עובדתית" ששוחזר באחרונה על ידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי.

 

עכשיו, כבר לאיש עוד אין ספק, עולם הדיגיטל, הסלולר, הניו-מדיה והתקשורת המקוונת שפרצו לחיינו בסערה של צלצולים, צפצופים ועדכונים בלתי פוסקים, טלטל והותיר אותנו נטולי כל יכולת לדמיין עצמנו בפורמט הישן. זמינים תמיד, תלויים ברזי הטכנולוגיה, בתוכנות הניווט והמסרים המיידים, מנסים בני הדור שנולד עם מסך מגע ביד, לבחון ולהבין לעומק את המושגים החדשים שנטמעו במילה "יחסים". דרך שורה של סיפורים אנושיים תוהה הסדרה "יחסים דיגיטליים" האם אנחנו באמת יכולים להיפגש בעולם הוירטואלי? מה המחיר של התלות שלנו במכשירים? ואיזה ערך יש לחופש שניתן לכבות את הנייד בלחיצת כפתור. "יחסים דיגיטליים" מורכבת משלושה פרקים בני כשעה כל אחד, כל פרק מורכב מ-4 סרטים קצרים שבוימו על ידי יוצרים צעירים תלמידי תואר ראשון ושני בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, ומציגים עשייה דוקומנטרית איכותית, כנה ורגישה באמצעות קולות אישיים וחדשנים.

 

סיפורן יוצא הדופן של שלוש אחיות הונגריות, יהודיות, שגודלו מינקותן, בבודפשט הקומוניסטית של שנות השבעים, להיות גאונות שחמט.
שלוש האחיות לא הלכו לגן או לבית ספר אלא נשארו בבית ולמדו שחמט מבוקר עד לילה.
יהודית, סוזאן וסופי פולגאר, גבורות בעל כורחן של הניסוי החינוכי שערך בהן אביהן, הן שלוש השחמטאיות החזקות בהיסטוריה, וסיפורן הוא סיפור משפחתי אפי, שנפרש על ארבעים שנה ושלוש יבשות.
הסרט מביא את סיפורן ואת סיפור המאבק ההרואי שניהלו כנגד השלטון הקומוניסטי, וכנגד מוסכמות שוביניסטיות של העולם הסגור, המרתק של השחמט.

 

באמצע שנות השישים הקים בשביס זינגר צבא של נשים מתרגמות שעזרו לו להפיץ את יצירתו, ולהן הוא חייב את הצלחתו. בשביס בחר את המתרגמות שלו בקפידה, שאב השראה מנוכחותן ולעיתים קרובות אף התאהב בהן. מתוך עשרות הנשים שהכירו אותו אישית ועבדו בצמוד אליו – נשארו תשע נשים שהכירו באופן אינטימי את אישיותו ויצירתו. בסרט יספרו נשים אלה, שליוו אותו עד ימיו האחרונים, על צדדיו הרבים והמנוגדים ועל אישיותו הצבעונית של אחד מהסופרים היהודים הגדולים במאה העשרים, ויחשפו את מאחורי הקלעים של הכתיבה והתרגום של יצירתו הענפה.

הדוברות היחידות בסרט הן הנשים שהיו מקור השראה ליצירתו אך קולן לא נשמע עד כה. הנשים ישרטטו בגוף ראשון את הדיוקן של יצחק בשביס זינגר על כל צדדיו ויתארו את מאחורי הקלעים של חייו ויצירתו ושל שני הדברים להם סגד בחייו: נשים וספרות.