תעודה

שון, ולריה, בן, עודאל ועשהאל הם בני נוער אשר כלואים בסטריאוטיפים שהחברה הישראלית הצמידה להם. פרויקט חינוכי גדול מאפשר להם להעלות מחזה המבוסס על חייהם האישיים ומנסה להוות להם פתח ובמה. במהלך העבודה על המחזה מתגלה שגם הבית הפרטי וגם הפרויקט החינוכי, על אף היותם עמוסים ברצון ובכוונות טובות, לא באמת מצליחים להסתכל מעבר לסטראוטיפים בעצמם. זהו סיפורם של ילדים שמנסים לתפוס כמה שיותר רגעי חסד מחברה שלא מסוגלת לקבל את השונה.

במסלולים רחוקים וקרירים מסביב לשמש הישראלית החמה, ארבעה סיפורים על בדידות מרצון. צייד פרפרים, אדם בעל יד רובוטית, משפחה המנהלת משק אוטרקי ביער נידח ומפחלץ של חיות מחמד, כולם משייטים במרחב משלהם, מסורים רק לעולמם הם.

 

אחרי סידרה מסעות טלוויזיוניים אל העבר (הכל אנשים, במדינת היהודים, שישים, תל-אביב יפו, הקיבוץ), ענת זלצר ומודי בר-און יוצאים הפעם למסע בהווה הישראלי.
ציר המסע הוא כביש 90 - הכביש הכי נמוך בעולם והכי ארוך בישראל, הכביש היחידי שמחבר אותה מקצה אל קצה, מגבול אל גבול. בדרך הוא עובר בתוך השבר הסורי אפריקאי ואולי גם בתוך השבר הישראלי, חולף בנופים שפעם היו חזית ביטחונית ואידיאולוגית ועכשיו הם חצר אחורית, פריפריה.
במסע מצולם של שבועיים רצופים, שמתחיל במטולה ונגמר בטאבה, מודי וענת פוגשים את האנשים שחיים על הקצה המזרחי של מדינת ישראל, מקשיבים לסיפורים שלהם ומתעדים את התחושה של רבים מהם – התחושה שהמדינה הפנתה להם עורף, איבדה בהם עניין.
המסע על כביש 90 הוא ניסיון להבין לאן החברה הישראלית נוסעת? איך היא מנווטת בין המיתוסים הגדולים של העבר לפערים העצומים של ההווה – החברתיים הכלכליים והגאוגרפיים? איך הישראלים לסוגיהם ממלאים את הוואקום השילטוני והערכי שהמדינה המתפרטת משאירה מאחוריה?

 

ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, תיעדו צלמי הצבא הבריטי את מחנה הריכוז ברגן-בלזן.
הקולנוען סידני ברנשטיין תכנן להשתמש בחומרים הללו ביחד עם חומרים נוספים שצילמו בעלות הברית, כדי ליצור סרט המעמת את אזרחי גרמניה עם פשעי הרייך השלישי, ואלפרד היצ'קוק גויס למשימה. התמונות הקשות של הגופות והאסירים השדופים כוננו עדות מזעזעת של זוועות הנאצים, אך עקב שורה של נסיבות (בין השאר נטען כי הסרט עשוי לפגוע בתהליך השיקום של גרמניה שלאחר המלחמה), הפרויקט נגנז. כעת, 70 שנים לאחר מכן, עוקב "יירד הלילה" אחר סיפורו של הסרט ההוא. דרך חומרי ארכיון מרתקים ועדויות מניצולים ומשחררים כאחד, מגולל הסרט התיעודי שלפנינו את המאמצים שנעשו כדי לתעד את המציאות הבלתי נתפסת שמולה ניצבו בעלות הברית בעת שחרור המחנות.
כעת, 70 שנים לאחר לצד הקרנת "יירד הלילה", יוקרן בפסטיבל הסרט המקורי, "מחנות ריכוז והשמדה בגרמניה: סקירה עובדתית" ששוחזר באחרונה על ידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי.

 

עכשיו, כבר לאיש עוד אין ספק, עולם הדיגיטל, הסלולר, הניו-מדיה והתקשורת המקוונת שפרצו לחיינו בסערה של צלצולים, צפצופים ועדכונים בלתי פוסקים, טלטל והותיר אותנו נטולי כל יכולת לדמיין עצמנו בפורמט הישן. זמינים תמיד, תלויים ברזי הטכנולוגיה, בתוכנות הניווט והמסרים המיידים, מנסים בני הדור שנולד עם מסך מגע ביד, לבחון ולהבין לעומק את המושגים החדשים שנטמעו במילה "יחסים". דרך שורה של סיפורים אנושיים תוהה הסדרה "יחסים דיגיטליים" האם אנחנו באמת יכולים להיפגש בעולם הוירטואלי? מה המחיר של התלות שלנו במכשירים? ואיזה ערך יש לחופש שניתן לכבות את הנייד בלחיצת כפתור. "יחסים דיגיטליים" מורכבת משלושה פרקים בני כשעה כל אחד, כל פרק מורכב מ-4 סרטים קצרים שבוימו על ידי יוצרים צעירים תלמידי תואר ראשון ושני בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, ומציגים עשייה דוקומנטרית איכותית, כנה ורגישה באמצעות קולות אישיים וחדשנים.

 

סיפורן יוצא הדופן של שלוש אחיות הונגריות, יהודיות, שגודלו מינקותן, בבודפשט הקומוניסטית של שנות השבעים, להיות גאונות שחמט.
שלוש האחיות לא הלכו לגן או לבית ספר אלא נשארו בבית ולמדו שחמט מבוקר עד לילה.
יהודית, סוזאן וסופי פולגאר, גבורות בעל כורחן של הניסוי החינוכי שערך בהן אביהן, הן שלוש השחמטאיות החזקות בהיסטוריה, וסיפורן הוא סיפור משפחתי אפי, שנפרש על ארבעים שנה ושלוש יבשות.
הסרט מביא את סיפורן ואת סיפור המאבק ההרואי שניהלו כנגד השלטון הקומוניסטי, וכנגד מוסכמות שוביניסטיות של העולם הסגור, המרתק של השחמט.

 

באמצע שנות השישים הקים בשביס זינגר צבא של נשים מתרגמות שעזרו לו להפיץ את יצירתו, ולהן הוא חייב את הצלחתו. בשביס בחר את המתרגמות שלו בקפידה, שאב השראה מנוכחותן ולעיתים קרובות אף התאהב בהן. מתוך עשרות הנשים שהכירו אותו אישית ועבדו בצמוד אליו – נשארו תשע נשים שהכירו באופן אינטימי את אישיותו ויצירתו. בסרט יספרו נשים אלה, שליוו אותו עד ימיו האחרונים, על צדדיו הרבים והמנוגדים ועל אישיותו הצבעונית של אחד מהסופרים היהודים הגדולים במאה העשרים, ויחשפו את מאחורי הקלעים של הכתיבה והתרגום של יצירתו הענפה.

הדוברות היחידות בסרט הן הנשים שהיו מקור השראה ליצירתו אך קולן לא נשמע עד כה. הנשים ישרטטו בגוף ראשון את הדיוקן של יצחק בשביס זינגר על כל צדדיו ויתארו את מאחורי הקלעים של חייו ויצירתו ושל שני הדברים להם סגד בחייו: נשים וספרות.

 

להיות שמעון פרס הוא סרט מסע אישי ואינטימי, על כמיהה לאהבה והכרה של אחד המנהיגים הפוליטיים הבולטים של ישראל בכל שנות קיומה, פוליטיקאי שאין בו חרטה. המצלמה נכנסת לחדרי חדרים של הבית והנפש של פרס ומעמתת אותו עם שאלת ההתנחלויות, הסכמי אוסלו, היחס לפלסטינאים הקמת הכור ועוד.

זהו סרט לא רק פוליטי על האיש שסיפור חייו מלווה את סיפורה של מדינת ישראל עוד מהימים של טרום הקמתה, אלא גם ובעיקר סרט מסע אישי ואינטימי המשרטט פרופיל של פוליטיקאי ומנהיג. הסרט מתלווה אל נשיאה התשיעי של מדינת ישראל במשך כארבע שנים בישראל וברחבי העולם, בלשכה, בבית, במטבח ובחדר השינה, במהלכן המצלמה חושפת כיצד הנשיא המוקף כל העת בנשות לשכתו, מנהל את השקפתו ומערכות יחסיו עם העולם ועם  בני משפחתו ורעייתו שהלכה לעולמה במהלך הצילומים ושגם במותה ביקשה שלא להיקבר לצדו.

זהו מונולוג של איש אחד, שקולו נשמע לאורך למעלה משמונים שנה

 

ב13 לדצמבר 2013 מלאו 10 שנים למותו של האמן הקולנוען והמורה דוד פרלוב. דירתו בשד' שאול המלך 4 בתל אביב חוזרת בסרט להיות אולפן צילומים כפי שהייתה בחייו. 30 שנה חי פרלוב בביתו שבקומה ה14, צילם ערך והקרין שם סרטים. החדרים בבית נותרו כאז, הקירות מלאים רישומים ציורים ותמונות סטילס שצילם. בסרט נכנסים ויוצאים חברים תלמידים ובני משפחה ויחד מרכיבים מנקודת מבטם את דמותו הייחודית של פרלוב- מהגר מברזיל שהפך לאבי הקולנוע הישראלי המודרני, אמן בעל השפעה על דורות של תלמידים. בסרט ארכיונים ודוקומנטים נדירים מסאו-פאולו ופריז המאירים את הקשר בין הציור הקולנוע והצילום שמילאו את חייו של פרלוב.

"גו גו בויס" הוא סרט דוקומנטרי על מנחם גולן ויורם גלובוס, בני דודים מישראל, אשר במרדף אחר החלום האמריקאי שינו את המבנה ההוליוודי בלי היכר, הפיקו למעלה מ 300 סרטים, והפכו להיות חברת הסרטים העצמאית המובילה בעולם. במבט אישי ומעמיק, הסרט בוחן את מערכת היחסים הסבוכה של שני אנשים שונים בתכלית, אשר כוחותיהם המשולבים הביאו להצלחתם אך גם לנפילתם. המבקרים היללו והשמיצו כאחד את גולן וגלובוס, אך ההשפעה התרבותית של סרטי קאנון והמורשת שהותירו מאחוריהם היא אדירה ועדיין מורגשת עד ימינו.